המספר 12 לא היה ברור מאליו. במשך כמעט 1,600 שנה ספרו אחרת, וגם היום יש מי שמציע לספור עצב נוסף.
(הגדלה, נפתח בכרטיסייה חדשה)המאה ה-2 לספירה
הרופא היווני גלנוס, שעבד ברומא וניתח בעיקר בעלי חיים, תיאר שבעה זוגות של עצבים שיוצאים מהמוח. חלק מהזוגות שלו כללו כמה עצבים שאנחנו מפרידים היום. למשל, עצב הפנים ועצב השמיעה נמנו אצלו כזוג אחד, וכך גם העצבים IX, X ו-XI. את העצבים IV ו-VI הוא לא הכיר. החלוקה שלו שלטה ברפואה כמעט 1,500 שנה.
(הגדלה, נפתח בכרטיסייה חדשה)1543
אנדראס וזאליוס פרסם את "על מבנה גוף האדם" (De humani corporis fabrica), ספר אנטומיה מאויר שהתבסס על ניתוחי גופות אדם ותיקן הרבה טעויות של גלנוס. במניית העצבים הקרניאליים, לעומת זאת, הוא עדיין נשאר עם שבעת הזוגות.
(הגדלה, נפתח בכרטיסייה חדשה)1664
הרופא האנגלי תומאס וויליס פרסם את "אנטומיה של המוח" (Cerebri Anatome), עם איורים מאת האדריכל כריסטופר רן. וויליס מנה תשעה זוגות של עצבים קרניאליים: הוסיף את עצב הריח ואת העצבים IV ו-VI, וקבע את סדר המספור מלפנים לאחור. את VII ו-VIII, ואת IX–XI, הוא עדיין מנה יחד. שמו נשאר עד היום על "מעגל וויליס", טבעת העורקים שבבסיס המוח, בין העצבים.
(הגדלה, נפתח בכרטיסייה חדשה)1751
הרופא הסקוטי רוברט וויט תיאר את התכווצות האישון בתגובה לאור כפעולה רפלקסיבית, שקורית בלי החלטה מודעת. בין היתר תיאר ילד עם הידרוצפלוס (מיימת המוח) שאישוניו לא הגיבו לאור. רפלקס האישון קרוי לפעמים על שמו.
(הגדלה, נפתח בכרטיסייה חדשה)1778
האנטומאי הגרמני סמואל תומאס פון זמרינג הציע בעבודת הדוקטורט שלו חלוקה לשנים-עשר זוגות, לפי הסדר שבו הם יוצאים מהמוח מלפנים לאחור. זה המספור שבו משתמשים עד היום, מעצב הריח (I) ועד העצב התת-לשוני (XII).
(הגדלה, נפתח בכרטיסייה חדשה)1821
המנתח והאנטומאי הסקוטי צ'רלס בל הציג בפני החברה המלכותית בלונדון מחקר על העצבים של הפנים. הוא הראה שהעצב השביעי אחראי לתנועות ההבעה, בעוד שהעצב החמישי אחראי לתחושה. שיתוק פתאומי של חצי פנים בלי סיבה ידועה נקרא עד היום "שיתוק בל".
(הגדלה, נפתח בכרטיסייה חדשה)המאה ה-19
במאה ה-19 נכנסו מזלגות הקול לבדיקת השמיעה. היינריך אדולף רינה תיאר ב-1855 את המבחן שנושא את שמו, שמשווה בין הולכת צליל דרך האוויר להולכה דרך העצם. שני המבחנים, של רינה ושל וובר, נמצאים בשימוש גם היום.
(הגדלה, נפתח בכרטיסייה חדשה)1878
גוסטב פריטש תיאר אצל כרישים עצב דקיק שרץ לצד עצב הריח. מאוחר יותר הוא זוהה גם אצל בני אדם, וכונה "העצב הטרמינלי" או "עצב אפס" (CN 0). תפקידו עדיין לא ברור לגמרי, והוא לא נכלל במניין המסורתי של שנים-עשר הזוגות.
(הגדלה, נפתח בכרטיסייה חדשה)1921
אוטו לוי גירה את העצב התועה בלב של צפרדע, אסף את הנוזל שסביב הלב והעביר אותו ללב שני, שהאט גם הוא. כך הוכיח שעצבים מעבירים אותות באמצעות חומרים כימיים. החומר, שכינה "Vagusstoff", התברר כאצטילכולין. על כך זכה בפרס נובל לרפואה ב-1936, יחד עם הנרי דייל.
(הגדלה, נפתח בכרטיסייה חדשה)1997
מנהל המזון והתרופות האמריקאי (FDA) אישר גירוי חשמלי של העצב התועה בצוואר כטיפול משלים באפילפסיה. המכשיר מושתל מתחת לעור, בדומה לקוצב לב. מאז נבדק השימוש בו גם למצבים נוספים.
(הגדלה, נפתח בכרטיסייה חדשה)2020
במגפת הקורונה התברר שאובדן פתאומי של חוש הריח הוא אחד הסימנים הנפוצים של המחלה. ההסבר המקובל היום: הנגיף פוגע בעיקר בתאים התומכים שבאפיתל הריח, ולא בתאי העצב עצמם, ולכן אצל רוב האנשים הריח חוזר, אם כי אצל חלקם הפגיעה נמשכת חודשים.